איזו דרך נכונה בענין תוכחה לזולת?


י שאלה. איזו דרך נכונה בענין תוכחה לזולת?

תשובה. מצוה גדולה להוכיח את הזולת כמ"ש בתורה הקדושה "הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא" (ויקרא יט, יז), אך אם חושש שלא יתקבלו דבריו, או יגרמו למתח או ריב ומדון, הדרך היא לרמוז בלבד, או להעביר את המסר על ידי אחר. וישנם החוששים מאוד להוכיח את הזולת, אך פעמים רבות יש בזה חסד גדול, וכן פעמים רבות, הצד השני יקבל את הדברים בשמחה. ומכל מקום ירגיל אדם עצמו בביתו שלא להוכיח את אשתו וילדיו כלל, מכיון שהדבר גורם על פי רוב למתחים גדולים, אלא ישתמש במחמאות על הדברים החיוביים, ובדוגמא אישית, ובדברים מפריעים ביותר, יסתפק ברמז קל, ויחכה לזמן מתאים, שרואה שליבו של האחר מוכן לקבל.

מקורות:  הפסוק השלם בתורה בענין תוכחה הוא "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא" (ויקרא יט, יז) לומר שמי שאינו מוכיח את חבירו, יש בזה גם משום לא תשנא את אחיך, שכאדם אוהב את חבירו, הוא דואג שהוא יהא חביב בעיני הסביבה, ולכן מוכיחו. ומ"מ אומרת התורה לבסוף, ולא תישא עליו חטא, דהיינו שלא יגזים בתוכחה. וזה לשון הרמב"ם (דעות ו, ז) "הרואה חבירו שחטא או שהלך 'בדרך לא טובה' מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך", המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא". ואמנם יש הנמנעים להוכיח מחמת שאינם רוצים לגרום ליחסים מתוחים עם הזולת, אך קשה להתעלם ממצוה זו באופן גורף, שברור שהתוכחה תהיה מועילה מאוד, והצד השני יקבל, מכיון שאין לו מחסום טכני לשנות את מעשיו, ורק מחמת חוסר מודעות עצמית נהג כפי שנהג. 
ואמנם אמרו חז"ל שכיום אין מי שיודע להוכיח ואין מי שמקבל תוכחה, דאמר רבי טרפון תמיהני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך (דהיינו, עד שאתה מוכיחני בדבר קל, ראה שמעשיך מקולקלים יותר ממני, נמצא שאין מי שיכול להוכיח הן בגלל שהאנשים נוהגים מידת חציפות שלא מקבלים תוכחה, והן בגלל שהמוכיחים אינם שלמי במעשיהם), אמר רבי אלעזר בן עזריה תמיהני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח (ערכין טז:). ע"כ. אך ברור שאין הכונה שבטלה מצות תוכחה, אלא שהמצוה פחות מעשית. ולכן הכל לפי הענין, שאם יודע להוכיח ברמז ובעדינות ובנועם שיח, וכן מכיר את השני, שיתכן ויקבל את התוכחה, יש בזה מצוה. 
ושמעתי כמה מעשים על אנשים שהוכיחו את הזולת, והדבר הועיל מאוד. כגון אחד שהיה מתעטף בטלית מלוכלת מאוד, חבירו הזכירו על כך, הלה הודה בחפץ לב, ביקש מאשת חיקו שתכבס לו את הטלית, וכבר למחרת הגיע לתפילה עם טלית נקיה, והודה מקרב לב למוכיחו, והסביר שפשוט לא שם לב לכך. 
וכן אחד שכיון שהיה לו קר בבית המדרש, היה לבוש במשך כל היום בחליפתו, ומחמת זה היה בה ריח שאינו טוב מחמת זיעה. חבירו הודיעו על כך בשקט באופן שאף אחד לא ישים לב, ולא ייפגע, הלה השיב שהחליפה הרי נקיה ללא שום כתם, חבירו הסביר שאכן היא נקיה, אך מחמת שלובש אותה כל היום, יש בה ריח לא טוב של זיעה. הלה הבין שפשוט התרגל לריח של עצמו, ולכן לא שם לב לכך, קיבל את הדברים בשמחה וכבר בצהריים הגיע עם חליפה אחרת, ומאז שם לב לדבר, והדבר לא חזר על עצמו. 
וכן מעשה באחד שהיה איש ציבור פעלתן מאוד, אך לא שם לב שיש לו ריח חריף של זיעה, פעם אחת חבירו הודיעו על כך, הלה שאל, מה ברצינות? לא ידעתי! תודה, תודה. ומאז הקפיד מאוד להתקלח בכל יום וכן להחליף חולצה בכל יום וכן להנעים את גופו בריח מונע זיעה. 
וכן מעשה באחד שהיה לו ריח חריף מאוד היוצא מפיו, חבירו הודיעו על כך בנעימות, התנצל הלה שלא ידע על כך, ולאחר שהלך לרופא נודע לו שזה מחמת שלא מצחצח שיניים וכן לא עשה זמן רב ניקיון שניים בהוצאת אבנית, וכן מחמת סוג של חיידק הנמצא על הלשון. לאחר טיפול קצר של שבועיים, הבעיה נפתרה לתמיד. 
וכן מעשה בבחור שהיה מאוד מתלהב בלימודו, עד כדי שהיה לומד בצעקות ומפריע מאוד לשאר הלומדים להתרכז בלימוד (יש היודעים שזה מפריע לאחרים ומלמדים על עצמם זכות שגורמים לאוירה בבית המדרש, וכן שאף אם זה מפריע לשאר הלומדים, מ"מ מצד ההלכה בית המדרש נועד ללימוד ולכן מותר להם לנהוג כך. והלכתית הם צודקים, אך מדין דרך ארץ והתחשבות בזולת, אינה הנהגה נכונה, שלא כל מה שמותר לעשות, נכון לעשות, למשל, מותר לאדם להשמיע מוסיקה בביתו בקול גבוה שלא בשעות המנוחה, אך ברור שאין זו מידה טובה לכוף את כל הבנין לשמוע מה שהוא שומע וכן זה מפריע, שאף שלא נחים, אין להם ישוב הדעת בביתם וכן הלאה דוגאמות לרוב, ולכן גם בענין הלומדים בקול בבית המדרש. וכן הדבר מצוי כשלומד בקול בביתו בזמן שאחרים ישנים, ולא נעים להם להוכיחו על כך, שכביכול זה מראה שאינם מחשיבים את לימודו. ונמצא יוצא שכרו בהפסדו, שעם כל ההערכה שלהם ללימודו, סוף דבר אינו מתחשב ומצער אותם בשנתם. וד"ל). המשגיח של הישיבה קרא לאותו בחור והודיע לו חד משמעית שאם אינו מפסיק בלימוד צעקני זה, הרי שהמשגיח יאלץ להוציא אותו מהישיבה. הבחור התנצל שהדבר מועיל לו להתרכז, וכן שהתרגל בכך. המשגיח השיב שעליו להתרגל לשנות את ההרגל המגונה הזה, ולא ויתר. הבחור נאלץ בעל כרחו לשנות את דרך לימודו, עד שהיה כאחד האדם לומד בנחת. לימים הסביר המשגיח שתופעה זו טומנת בחובה כמה מידות שאינן טובות, ראשית, אין זה נכון להפריע לאחרים ללמוד, בגלל רצונו להתרכז, ומראה על מידה של חוסר התחשבות בזולת, וכן התנהגות זו יכולה לנבוע מחמת אהבת הכבוד, שחפץ שכולם ישמעו שפלוני לומד, ואם לא היה עוצר אותו בגיל צעיר, בעוד שהוא תחת שליטה של המשגיח, יתכן והיה ממשיך בהתנהגות זו כל ימיו, ומפריע אלפי שעות של לימוד לזולתו, וכפי שבאמת רואים, לצערנו, אנשים הנוהגים כך כל ימיהם ולא מתחשבים בסביבתם. והנני מכיר מקום שיש אחד שלומד כך, ומחמת זה ישנם כמה לומדים שלא מגיעים ללמוד באותו בית מדרש מחמת אותו לומד. לומר, ראה עד כמה הדבר מפריע, ומאידך עד כמה אדם לא חש לצער הזולת. 
ובענין מה שכתבנו שאדם יתרגל שלא להוכיח את אשתו ואת בניו, אמנם משמע מחז"ל שיש להוכיחם כמ"ש "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו, נתפס על אנשי עירו" (שבת נד:), אלא שהמדובר שאכן יקבלו את תוכחתו, ולכן הכל תלוי אם יודע להוכיח, אם ואם לאו יסתפק ברמז, וכן ימתין לשעה הראויה לכך. ואם בכל זאת יבליג הרי זו מידת חסידות ומידה ראויה לצורך שלום בית כמבואר ברמב"ם (דעות ו, ט) "מי שחטא עליו חבירו ולא רצה להוכיחו ולא לדבר לו כלום מפני שהיה החוטא הדיוט ביותר, או שהיתה דעתו משובשת, ומחל לו בלבו ולא שטמו ולא הוכיחו הרי זו מדת חסידות לא הקפידה תורה אלא על המשטמה". נמצא לפי זה כיון שהדעות כיום חלשות, ישנם רבים שאינם מקבלים תוכחה, ונחשבים כלשון הרמב"ם בעלי דעה מושבשת, ולכן הדרך הנכונה במקרה כזה הוא דוגמא אישית, שעל ידי שיראו כיצד הוא נוהג וכן עד כמה חשוב לו ההתחשבות בזולת, יחקו את מעשיו וינהגו לבסוף כשורה. ומבחינה מעשית, מעשים בכל יום, שאפשר להשיג הרבה יותר על ידי ריבוי של מחמאות, מדרך של הערות. ודי לחכימא ברמיזא. 
ודרך נוספת להשפיע על אנשי ביתו היא ללמוד יחד עמם דברי מוסר וכפי שכתב הפלא יועץ (ערך אהבת איש ואישה) "אמרו חז"ל (סנהדרין קז:) תינוק ואשה, תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. ועיקר האהבה היא אהבת הנפש, ועליו מוטל להוכיחה בנועם שיח, ולהדריכה בדרכי הצניעות, ולהרחיקה מלשון הרע וכעס וקללות והזכרת השם לבטלה וכהנה סדר נשים סדר נזיקין, ולהזהירה בדקדוקי המצוות, ובפרט בכל תפלות וברכות הנהנין ושמירת שבת וכדומה. ומה טוב ומה נעים ללמד לה דברי מוסר ולהגיד לה דברי חז''ל בכל הענינים הנוגעים לה וחומר שבהן, כי אז יחרד לבה ותזהר יותר מן האיש". ומה שכתב שיוכיח אותה, דייק לומר 'בנועם שיח' וכל אחד יראה אם דבריו נשמעים, ומ"מ בענייני הלכות ודאי שעליו להדריכה, אך בצורה של לימוד ולא של תוכחה, והכל לפני הענין, ותן לחכם ויחכם עוד (משלי ט, ט).